רשימות אחרונות

הזמנה ליום עיון קידום שותפות יהודית-פלסטינית בקהילות מוחלשות

יום שלישי 29.4.2014 בית הגפן – רחוב הגפן 2, חיפה

במציאות המתמשכת של הסכסוך ישנה חשיבות רבה ליצירת שותפות בין יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, למען סיום הסכסוך ולקידום ערכי צדק ושוויון. תנועות וארגונים רבים בחברה האזרחית מנסים לקדם מטרה זו בגישות שונות, אולם קהילות מוחלשות הן על פי רוב לא קהל היעד הראשי של תוכניות אלה. אנו מאמינים ששינוי חברתי משמעותי, שמערער על הסדר הקיים, יכול וצריך לצמוח משולי החברה, ודווקא שם יכולים להיווצר חיבורים אמיצים ומאבקים משותפים.

מארגני יום העיון, סדאקה-רעות ומהפך-תע’ייר, פעילים כבר עשרות שנים בניסיון לקדם שותפות יהודית-פלסטינית בקהילות מוחלשות. יום העיון הוא פרי של תהליכי למידה משותפים שנעשו על בסיס עבודה זו בשנתיים האחרונות, וכללו רפלקציה פנים ובין-ארגונית, סקרים ומחקר איכותני, במסגרת פרויקט במימון האיחוד האירופי.

אנו מזמינים ארגונים ופעילים/ות מהחברה האזרחית ליום עיון, שבו נציג מודל לקידום שותפות שפיתחנו במסגרת הפרויקט וננהל דיון עם פעילים/ות ואנשי ונשות אקדמיה על מידת ישימותו ויכולתו לתרום לשינוי חברתי.

לוח זמנים-  יום עיון “קידום שותפות יהודית-פלסטינית בקהילות מוחלשות”

9.30-10.00 התכנסות וכיבוד קל

10.00-10.15 – דברי פתיחה – עדי מעוז – מנהלת שותפה בסדאקה רעות

פידאא נערה אבו דבאי– מנהלת שותפה מהפך תע’ייר

10.15-11.15-  הצגת המודל “קידום שותפות יהודית-פלסטינית בקהילות מוחלשות” –

הנא עמורי – מנהלת שותפה בסדאקה רעות

איתמר חמיאל – רכז ארצי מהפך תע’ייר

11.15-12.45-  פאנל תגובות למודל: ישימותו בארגוני החברה האזרחית בישראל ותרומתו לקידום שינוי חברתי

דוברים:

מרים דרמוני שרביט –  מנהלת המחלקה לחינוך אזרחי ודמוקרטיה במט”ח

ערביה מנסור – פעילה פוליטית ופמיניסטית מתמחה בהנחיית קבוצות ובכתיבת תוכניות חינוכיות חברתיות

 יעל ברדה –  פעילה חברתית, משפטנית ותלמידת מחקר בסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון.

וליד מולא-  מתמחה בתחום השותפות הערבית יהודית , מנהל מכון דורוב ומרצה במכללת אורנים בתחום  החינוך ועבודה עם ילדים ונוער שוליים

12.45-13.30 – הפסקה וארוחת צהריים קלה

13.30-15.00-  הרצאה אורחת: מודלים לקידום שלום בצפון אירלנד

קולין קרייג, פעיל, מנחה קבוצות ומנהל פרויקטים המקדמים פיוס בין קתולים ופרוטסטנטים בצפון אירלנד.

15.15-16.30 מעגלי דיון

 

 

סמינר נוער

ב 10-11/1 נפגשו קבוצות הנוער של סדאקה רעות לסמינר משותף, הראשון לשנת פעילות זו, בו הציגו את הקהילות מהן הגיעו ולמדו על הקהילות האחרות שלוקחות חלק בפרויקט הנוער. המשתתפים מכפר קאסם, לוד, יפו, קלנסווה, דורה, טייבה וקריית שלום החליטו טרם הסמינר מה יציגו ביחס לקהילתם, אילו תחומים חשוב להם להדגיש ומה חשוב להם לשנות. במהלך הסמינר עצמו שוחחו בני הנוער עם חברי הקבוצות האחרות, הכירו את המקומות השונים וניסו לבחון מהן נקודות הדמיון והשוני בינהם.

זהבה, מנחת קבוצת לב יפו מספרת כי “התכנים התאימו מאוד לחניכים מכיוון שהיו קשורים לעולמם האישי. כך לדוגמא עומר מכפר קאסם- סיפר על הקשיים שיש בכפר קאסם, על האלימות ועל התשתיות הירודות. אזש (חניך מלב יפו) פנה אליי בסוף הסדנא ושאל אותי אם כל מה שהוא סיפר זה נכון, אמרתי לו שכן והוא היה מופתע. הפניתי אותו לעומר ואמרתי לו שהוא יכול לספר לו יותר טוב ממני. אזש התבייש לפנות לעומר בהפסקה וביקש ממני להתלוות אליו. פנינו לעומר והוא בשמחה סיפר ואזש שאל אותו שאלות,  ולאחר שראיתי שהדיאלוג ביניהם פורה השארתי אותם לבד”.

סיואר, משתתפת מקבוצת יאפא, שיתפה את הקבוצה בסדנת ‘סוגיות בוערות בקהילה’ בסיפורה המשפחתי. בכנות מרגשת תיארה סיואר את צו ההריסה שהוטל על ביתה ואת החרדה מכך שימומש.

הקבוצה הפגינה הרבה עניין ורגישות, שאלה שאלות רבות ותמכה בה.

יום תנועתי בג’מני

ב 3.1.14 התקיים מפגש תנועתי שבו לקחו חלק 35 סטודנטים ממכללת אחוה, בית ברל ומאוניברסיטת ת”א המשתתפים בפרויקט ג’מיני, הם סיירו ביפו ונפגשו עם פעילים. בעקבות המפגש כתבה יעל צברי, רכזת הפרויקט את רשמיה.

מפתיע כל פעם מחדש מה קורה לנו, פלסטינים ויהודים, כאשר אנו שומעים את הנרטיב הפלסטיני ללא הנרטיב היהודי. ביום התנועתי שהתקיים בתחילת חודש ינואר כאשר סטודנטים מפרויקט ג’מיני הגיעו לסיור ביפו זה קרה. סטודנטים ישבו יחד, שמעו את הסיפורים והייתה תחושה שמשהו אינו כשורה.

הרוחות סערו והדיונים התלהטו: באמת הייתה פה עיר פלסטינית מפוארת? אך יכול להיות שמספרים לנו רק את הנרטיב הפלסטיני? אך יכול להיות שהפלסטינים לא ידעו ב-1948 מה זה גטו? באמת שמו בגטו את תושבי עג’מי? ומה עם כל הפלסטינים שחיים פה מאז? האם הנכבה של יפו באמת נוכחת ומשפיעה גם 70 שנה אחרי?

המון שאלות אודות סיפור שעדיין מושתק ולפי תגובות הסטודנטיות\ים עדיין צריך אומץ כדי לספר אותו. רוב המשתתפות\ים (בני 20 ומעלה), לא ידעו מה קרה לפני ואחרי 1948, והנרטיב היהודי הידוע והמסופר היה חסר להם, כאילו בלעדיו אם נספר רק את הנרטיב הפלסטיני יקרה לנו משהו נורא. מה שהיה ברור הוא שהחיים של התושבים הפלסטינים בעיר עדיין מושפעים רבות ממה שקרה לפני, בזמן ואחרי 1948. בדרך כלל מתמקדים בגירוש שעשו היהודים לפלסטינים ב-1948 מה שמחמיץ את התרבות והמסחר שהיו סמלה של יפו המשגשגת  לפני ואת השנים של ההתמודדות עם השברון הגדול של החיים האלה. היסטוריה תרבותית עשירה ומחיקת זהות מתמשכת מביאות צעירות וצעירים פלסטינים רבים לשאול מה היה לפני 1948, ולשנות את מה שקורה מאז שנות ה-50 לפלסטינים בעיר. 1948 היא לא נקודת האפס בסיפור של היהודים וגם לא של הפלסטינים והיא גם לא נקודת הסיום של הסיפור. אך משום מה, לא רלוונטי לשמוע מה היה לפני היהודים ומפחיד להקשיב למה שקורה עכשיו לפלסטינים. האוזן של כולנו , שרגילה לשמוע על הקיום הפלסטיני בעיקר בחיבור ההיסטורי בין הקמת מדינה יהודית לגירוש מתקשה.  אבל אנחנו כולנו כאן, 2014. שינוי מתרחש רק עם רצון להפנים לתוכנו את הסיפור של האחר, כל אחר; פלסטיני, מזרחי או אשה.  רק ככה אפשר להיות רגישים למה שקורה סביבנו וליצור חברה שפתוחה יותר לשמוע את הסיפורים השונים שלנו שמרכיבים היום את המקום הזה. רק אז נוכל לחשוב בלי פחד ומתוך רצון- אם אני הייתי פלסטינית היום הייתי מרוצה מהמצב הנוכחי? 

על קו התפר בין המרכז לנגב

על קו התפר בין המרכז לנגב, במקום בו פריפריות פלסטיניות ויהודיות נפגשות נמצאת מכללת אחוה. כמרחב דו לאומי פריפריאלי,  היינו מצפים שהמאבק נגד מתווה פרוור- בגין  ונגד האפליה של התושבים היהודים והערבים כאחד יהוו בסיס לשיתוף פעולה. יחד עם זאת, מציאות זו של אפליה ונישול  שמעצבת את חייהם של הסטודנטים, עדיין לא מהווה מניע לפעול יחד, כי אין יחד. הם חולקים את הקפטריה ואת כיתות הלימוד, אך שנים של מערכות חינוך מופרדות ושל דמוניזציה  מייצרות ניכור ופחד. ההפרדה התמסדה ויצרה מציאות בה קשה למצוא סיבה לדבר אחד עם השני, לשאול ולהבין, ואפילו אם יש אינטרס משותף קשה לזהותו.

החודש פתחנו במכללת אחוה בפעם הראשונה קבוצה במסגרת פרויקט ג’מיני שמפעיל קבוצות דו לאומית של סטודנטים בקמפוסים (בשיתוף פעולה עם ה- CRS  ובמימון ה-USAID ) . כבר במפגש הראשון סוגיית הנתק בין הסטודנטים היהודים והפלסטינים עלתה, משתתפת יהודייה אמרה: “בהפסקות אני תמיד אגש לחבר’ה יהודים שיושבים יחד  בחצר ולעולם לא לקבוצה ערבית, אני לא יודעת איך לפנות אליהן.”  ומשתתפת פלסטינית אמרה: המצב גרוע מאוד יש הפרדה חזקה בין יהודים לערבים”

לכל  משתתפי הקבוצה ברור שחייבים לשנות את המציאות. 100 סטודנטים וסטודנטיות רצו מאוד להצטרף לפרויקט, מהם נבחרו  20 משתתפים. בג’מני אנו פועלים לבנות שותפות במקום בו יש הפרדה, לקדם דיאלוג במקום בו יש השתקה, ליצור סולידריות בין אנשים שרואים את קיומם ומאבקיהם כנפרדים ולתמוך בהקמתה של קבוצת פעילים שתקדם יחד אלטרנטיבה פוליטית וחברתית בקמפוס.

סדאקה רעות בעיני בוגריה

בוגרי סדאקה רעות משנים את המציאות